C'est La Vie

בואו נתחיל מהתחלה..

לפני חצי שנה בערך החל לפרוח ניצן של אפשרות הזויה למדי. שניסע לחו"ל ונגור שם תקופה מסוימת.

למה הזויה?

כי אני עם עבודה ונמצא במקום טוב. נכון יש יתרונות ותמיד מתלוננים על החסרונות, אבל סך הכל עבודה יציבה, טובה, ואפילו יש איזשהו אופק קל להתקדמות בעתיד הקרוב.

כי אריאל עומד לעלות לכיתה א'!!! אשכרה להתחיל בית ספר, מסגרות חברתיות שונות, רכישת ידע וכלים לעתיד ועוד ועוד

כי יש לנו ילד בן חצי שנה. ועוד אחד בן שנתיים. ולהיות איתם בבית זה משימה לא פשוטה אז עוד בחו"ל ולשלב טיולים? מה מעניין אותם בכלל, למה לעשות את זה לעצמנו??

כי לאן נחזור? לברוח זה נחמד וכיף אבל זה מאוד רגעי...

ועם זאת, לכל סעיף יש תשובה:

- העבודה יכולה לחכות קצת. אני עושה המון ומרגיש גם ככה חצוי. והאמת שלא מרגיש מעורך יותר מדי. ואולי המרחק דווקא יאפשר לי לחזור רענן, או לבחון את הדברים מפרספקטיבה נוחה יותר, טובה יותר, אמיתית יותר?

- כיתה א' זה לחלוטין "אובר-רייטד" ואחרי הקורונה יש ילדים בכיתה ג' שעוד לא השלימו חומר, אז לא יקרה כלום אם הוא יפספס את החוויה של כניסה לכיתה א' עבור חוויות אחרות, בונות יותר מעצבות יותר ומפוקחות על ידי ההורים שלו.. וחוץ מזה , אם נלמד אותו ונשקיע, הוא יגיע בלי פערים בכלל לבית הספר.

- להישאר בארץ בשביל להעביר את הילדים כניסה למסגרות ואז חגים ואז חזרה למסגרות זה טירוף הרבה יותר גדול מאשר לדחות את זה ולהכניס אותם למסגרות אחרי החגים בשנה הבאה.

- לאן נחזור? איפה אנחנו עכשיו? - לפחות הייאוש יהיה יותר נוח בחו"ל. ואולי תוך כדי דברים יסתדרו.

אני אנסה לזרז את הדברים, רובם מופיעים אצל ג'ס בפוסטים שהיא העלתה:

- ארזנו את הבית ואחסנו במחסן.

- היינו אצל ההורים של אשתי כמה ימים לפני הטיסה שהפכו לשבוע וכמה ימים עד שתעבור לי הקורונה :0

- מפריז לאירלנד לשלושה וחצי שבועות

- חזרה לפריז ועמק הלואר - ביקור של ההורים של אשתי.

- חזרה לפריז - ביקור של ההורים שלי.

- חגים - ביקור של יערה בראש השנה.

- נורמנדי ליום כיפור וסוכות - שבועיים קסומים בכפר.

- חזרה לפריז. - כרגע ביקור של אבא של ג'ס שהגיע לצרכי עבודה. ולאחר מכן מרסי לסופ"ש ארוך לבקר את סבא של ג'ס.

בקיצור, לא יצא לנו להיות המוווון לבד. ועם זאת כל שבוע פה מקבל משקל אחר מאשר בארץ.

המחשבות והצורך להחליט דברים שהם כביכול הרי גורל הם משקל על הכתפיים. המחשבות על לאן נחזור ועל מתי לחזור, לא נחות לרגע. עם הנסיון לחזות את האפשרויות השונות של ההשלכות השונות של מה יקרה אם נישאר, מה יקרה אם נחזור, על מה אנחנו מוותרים? איזה דלתות נסגרות לנו עבור המסע הזה? ואילו דלתות נפתחות לנו דווקא בעקבות החוויה הזו?

החוויה עצמה היא גם מורכבת. זה לא שאנחנו כל היום מטיילים ונחים, ונודדים ממלון 5 כוכבים לקלאב הוטל.. ג'ס עובדת. עובדת קשה והרבה. היא עושה את זה באמת בצורה הירואית. היא מצליחה להתרכז ולתפקד, היא נוטלת על עצמה עול נוסף שאין עלי. אני בחל"ת, כרגע כל כולי מושקע מחשבתית ועניינית במשפחה, במסע, בילדים. לג'ס יש טרדה נוספת שהיא מורכבת ולא פשוטה בכלל.

בכלל להיות מוקף 24/7 עם הילדים ועם בת הזוג זה מופלא ומקסים. ומורכב, ולפעמים קשה ומציף ומחניק. ועם זאת אני מרגיש שזה מעצים אותנו כבני זוג. - אריאל הגיע לחיינו שנה אחרי החתונה, ולמעשה כשלושה חודשים לאחר החתונה כי מרגע שידענו שג'ס בהריון המערכת הזוגית קיבלה תפנית מסוימת. (לא באופן שלילי חלילה, פשוט דברים מן הסתם, השתנו.) ותמיד הרהרנו במחשבה של הזמן הזוגי שלא הספקנו לחוות לפני הילדים והקמת המשפחה. הזמן הזוגי בתור זוג נשוי. ודווקא עכשיו (באופן לא ברור כי הילדים כל הזמן בסביבה) אני מרגיש שאנחנו מפצים על זה איכשהו ובונים את הזוגיות שוב.

עם הילדים, שכל הזמן בזווית הראייה, זה גם מאתגר מאוד. אבל זה מדהים בצורה פסיכית. אני לומד להכיר אותם מבפנים ומבחוץ. אני יודע על מה הם חושבים לפני שהתחילו לחשוב על זה. אני לומד דרכים לגשת אליהם ולהכיל אותם. ואפילו מבין את הג'יבריש של יאיר שלא נפסק מלהישמע מבוקר עד ערב. ולא רק זה, אני לומד על עצמי כל כך הרבה. על מה אני מתעצבן, ולמה זה מעצבן אותי, ואולי זה בכלל לא מעצבן אותי וזה תירוץ לשחרר קצת קיטור אז התת-מודע רוכב על האפשרות (כי הכי קל להתפרץ על ילד). ומה אני רוצה ללמד אותם? ואיך אני יכול ללמד אותם? ובכלל, הם המראה הכי טובה ואמיתית על עצמי ועל ההתנהגות שלי, לא רק כלפיהם, אלא בכלל. כי כמו שהם כל הזמן סביבי, אני כל הזמן סביבם, והם קולטים הכל!

וכמו שאנחנו במסע הזה, גם הם במסע. גם הם חווים שינויים, וקשיים ומצבי רוח. ועליהם אני יודע לראות ולקרוא את זה. אנחנו יכולים לנסוע לכפר או לאירלנד ואני אראה איך הם נפתחים ומתפתחים, ואז אחרי X ימים, או אחרי שנעבור למקום אחר שמרגיש להם יותר מזוהה עם הבית, ההרגלים הקודמים חוזרים. הרגלים שלא ברור איך בכלל התקבעו. פתאום אריאל נזכר ש"כואבות לי הרגליים" ואין לו כח ללכת למרות ששבוע לפני זה עשה הליכה של קילומטרים בלי להתלונן ועם חיוך על הפנים.. או יאיר שנזכר שבעצם הוא לא אוהב שמחליפים לו חיתול. אחרי שבמשך 1352 החלפות חיתולים הוא שיתף פעולה באופן מוחלט ואפילו ביקש החלפות... כל מיני הרגלים שמלמדים אותי עליהם, עלי, על החיים ועל איפה אנחנו עומדים במסע הזה.

החוויה עצמה באמת מדהימה! אני כותב את הפוסט הזה מאוחר, חודשיים וחצי לתוך ה"מסע". חודשיים וחצי שאנחנו כולנו עוד מחפשים את האיזון והספייס שלנו. והחיפוש הזה הוא דווקא די נחמד. כל הזמן מרגיש לי שרק התחלנו. ושיש לנו עוד כל כך הרבה מה לחוות.