אז כמה זמן כבר עבר?

אתמול ציינו שלושה חודשים שלמים במסע הזה.

שלושה חודשים שלמים במהלכן אנחנו הומלסים. שלושה חודשים בהם יש לנו בסיס בבית בפריז ואני מברך על קיומו ומודה על האפשרות להשתמש בו. ועדיין.. הוא לא שלי. ושהינו בו למעשה פחות משליש מהשהות שלנו בחו"ל.

שלושה חודשים שלמים בהם אנחנו עוברים ושוכרים בתים באיתורים שונים ומשונים והילדים שוב קוראים למבנה שבו אנחנו ישנים ואוכלים "בית". אבל זה לא הבית שלנו.

שלושה חודשים שלמים בהם אני לא עובד. אמנם אני מודה אני עוד בקשר עם העבודה ואם הייתי רושם שעות אולי הייתי סוגר כמה שבועות טובים.. אבל אני לא עובד. אין לי תלוש וההכנסה לבית היא לא מגיעה ממני.

שלושה חודשים בהם אנחנו *כל הזמן* ביחד. אני והילדים בעיקר. אבל גם עם ג'סיקה. למרות שהיא עובדת גם מחץ לבית, היא עובדת גם מהבית. ולא, זה לא אומר שאני בהכרח רואה אותה חלק כל הזמן, אלא להפך, אני לא רואה אותה חלק נכבד מדי מהיום, ועדיין הנוכחות של שנינו בחיים האחד של השנייה גדלה משמעותית.

שלושה חודשים שהילדים שלנו גדלים, מתפתחים ומשתחררים מההרגלים הגרועים שהיו להם בעקבות המערכת התקולה של הארץ שמחייבת אותם להיות במסגרות. כאלה שאין שם גננת שמכה את הילדים חלילה, אבל גם אם המסגרת לא מתאימה מאלף סיבות אחרות, אין מסגרת זמינה אחרת שמאפשרת שינוי. וכך, תינוק בן חצי שנה שעשה סימנים של רוצה לשבת כבר, הפך פתאום לתינוק בן 9 חודשים שכבר נעמד לבד בכל הזדמנות, מפגין טעם קולינרי של בוחן מסעדות וכבר יודע להפעיל את רוב המשחקים של האחים הגדולים שלו. תינוק בן שנתיים, עם קפריזות, ביישנות מוגזמת ושנאה למסרקים הפך לילד בן שנתיים ורבע, כמעט בלי קפריזות, מחייך הרבה יותר, ביישנות סבירה ומסכים להסתרק. וילד קטן בן שש. הפך למתבגר בן שש וקצת. גילה את היכולות הספורטיביות שלו. למד והחליט מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב, גילה איך ללמוד ואיך להתחמק מהלימודים, איך לתמרן את אבא כדי שיקבל את מה שהוא רוצה ואיזו בקשה צריך לבקש מאיזה הורה כדי לקבל את התשובה אליה הוא מכוון. - כנראה זה אצל כולם כך. אבל עבורי, אלו שלושה חודשים שנוכחתי בשינויים האלה וראיתי אותם הולכים ומתעצבים כל יום.

שלושה חודשים בהם הזוגיות שלי עם ג'סיקה מקבלת זריקות אנדרנלין על בסיס קבוע, עם כל התמודדות ומציאת פתרונות ודרכים לצלוח את הקשיים ואת השגרה במציאות בלתי מוכרת וחסרת וודאות.

שלושה חודשים בהם הצרכים שלי האישיים השתנו והסדר עדיפויות האישי משתנה ומקבל צורה גמישה יותר.

שלושה חודשים שהם בעצם כלום וחצי דבר, אבל כל מי שטייל אחרי הצבא וזוכר את התחושה של החודשים האלו מחוץ לבית, לחברים, למסגרת, למדינה יבין שהם מרגישים כמו שנים והתהליכים שעוברים במסע כזה, ועוד לא לבד, עם המשפחה שבחרת ויצרת, שלושה חודשים מרגיש כמו הרבה יותר.

היום לטייל זה שונה מהתקופה של הטיול אחרי צבא. אז הייתי צריך למצוא קפה אינטרנט או לכוון לגסט האוס עם מחשב ציבורי מחובר לאינטרנט כדי להיות בקשר עם העולם. היום הקשר לא ניתק. יש את הוואטסאפ והפייסבוק, והאינסטוש (ועוד דברים שכבר לא לגילי...) ודרכם אנחנו לא הולכים לאיבוד. תמיד בקשר לטוב ולרע.

זה מגביר קצת את הבלבול, הרצון מצד אחד להמשיך במסע הזה, להתגבש כמשפחה, להכיר אחד את השני לעומק המהות של כל אחד. זה מדהים ואני לא רוצה שזה יגמר. ומצד שני, הרצון לחזור לשגרה, למסגרת לנוחות הזו, לחזור לבית שלך. לזמן האישי שלך שהוא רק שלך. לעבודה, לעשייה שהיא פורצת את גבולות המשפחה הגרעינית..

בינתיים אנחנו עוד ממשיכים. לא ברור בדיוק לעוד כמה זמן. אבל אני מבטיח שכל עוד אנחנו במסע הזה אנחנו מפיקים ממנו את המירב.