פרופורציה זה עניין יחסי

לקחת ילד בן שנתיים, יחד עם האחים שלו לרפואה דחופה בארץ זרה, ברגל, כשאשתך תקועה שעה נסיעה בענייני עבודה. זה דבר שבהחלט מכניס לפרופורציה. אם אי פעם הייתי צריך סטירת התעוררות והתאפסות, אין ספק שזה עשה את העבודה!

נתחיל בסוף, הילד בסדר. לא נשבר שום דבר. יש נפיחות וסימנים כחולים, אבל הוא בסדר גמור. במהלך משחק השתובבות מיותר, הוא החליט לבדוק אם האף יכול לבלום את הנפילה שלו למעקה המיטה. מסתבר שכן...

היום התחיל כיום רגיל, אם אפשר להגדיר משהו כ"רגיל" בשגרת חיינו בחודשים האחרונים. ג'סיקה יצאה להעביר הדרכה ללקוחות ואני והילדים נשארנו בבית שהשכרנו, בעיירה נידחת כעשרים דקות נסיעה מסביליה. היו לי תוכניות מסודרות על מה ואיך צריך לעשות במהלך היום. לצאת מהבית להתאוורר בגן שעשועים, להכין ארוחת צהריים, להכין בצק לסופגניות כדי לטגן בהדלקת נרות, לעשות עם אריאל למידה, להרדים את הילדים בשעות נוחות כדי שהרדמת לילה תהיה בשעה סבירה. סך הכל, די שגרתי.. אבל, וזה משמעותי, אבל הייתי בלחץ להספיק את הכל. וזה אומר שהייתי בדיוק ההפך ממה שאני דורש מהבנים. הייתי חסר סבלנות. לא בקטע לא נעים בהכרח, אבל כן בקטע שלא היה לי כוח וחשק להתמודד עם התנגדויות, עם מריבות אחים, עם חוסר הקשבה אלי או התעלמות מבקשות שלי. ולכן, אחרי שחזרנו מגן המשחקים בחוץ ואריאל ויאיר עלו לשחק בחדר שלהם ב"שיגועים", זה היה לי נוח. היה לי זמן להתחיל להכין את ארוחת הצהריים ואת הסופגניות. ואז שמעתי צליל חבטה עמום ואליו התלוו צרחות בכי מטורפות. רצתי אל הילדים לגלות את אריאל המום מסתכל עלי ועל יאיר שיושב על המיטה ובוכה את נשמתו. הרמתי אותו, שאלתי מה קרה והוא אמר שקיבל מכה באף. זה היה נראה רגיל ואפילו מוכר. לקחתי אותו אלי, הרגעתי אותו ונתתי לו את התרופה הטובה ביותר, פרק של מפרץ ההרפתקאות, עכשיו אני יכול לחזור למשימות שלי. אבל אז האף התחיל לדמם. אז הגבהתי את המסך, השכבתי את יאיר על הגב עם הראש מוטה אחורה וניגבתי את הדם. זהו – חשבתי לעצמי. אבל אז ראיתי שהאזור מתחיל להתנפח. לא יודע אם הפולניה שבי קפצה החוצה או שזה פוסט שקראתי אתמול בקבוצת פייסבוק של משפחות מטיילות על עלוקה בעין של אחת הילדות או סיפור של מכרים על התמודדות ארוכת שנים עם אף שבור שלא טופל כראוי, ובכן, לא משנה מה הסיבה, אני נלחצתי. מאוד. החלטתי שהולכים לראות רופא באותו הרגע. ממש אז הכל התגמד, כל המשימות שהיו לי כל כך חשובות נעלמו ומול עיני הייתה רק משימה אחת. לוודא שיאיר מקבל טיפול ראוי ומוצלח. ולדאוג לילדים הנוספים תוך כדי. אחד במנשא, שניים בעגלה עם טאבלט שמשדר את מפרץ ההרפתקאות התחלנו לצעוד קילומטר בודד (תודה לאל שרק קילומטר!) למרכז הרפואי. שם הפנו אותנו למרפאה פרטית שלא היה בה רופא תורן ולכן הפנו אותו למרכז לרפואה דחופה שהיינו בו לפני רגע. לאחר ההלוך ושוב, רצו גם לשלוח אותי לבנק לחתום על התחייבות לתשלום על הטיפול, הישראלי שבי החל מתעורר, והתחלתי למצוא להם פתרונות מגוונים ונוחים העיקר שאראה עכשיו רופא שיבדוק שניה את הילד. לבסוף, ובעזרת זו שאנחנו משכירים ממנה את הבית שבאה לעזור וסייעה בעיקר בנושא התרגום. הגענו לרופאה שבדקה את יאיר, שכבר הספיק להירדם, שלחה אותי לשלום עם מרשם למשככי כאבים וקרח על האף. חזרנו על דרכנו, אריאל לצידי, יאיר ישן בעגלה ומתן ישן במנשא. חזרנו הביתה אחרי שעתיים בערך של התעסקות רפואית. חזרתי למשימות הקטנות שבתחילת היום נראו לי גדולות, הכנתי ארוחת צהריים ובצק סופגניות. בינתיים יאיר התעורר, היה במצב רוח טוב ועזר לי להכין את הבצק תוך כדי נשנוש ארוחת הצהריים. מתן התעורר והצטרף לאכול וגם אריאל. בסוף היום, כולם היו אכולי ארוחת צהריים והיו לנו סופגניות להדלקת נרות. ופתאום לא הבנתי איך הספקתי את כל זה יחד עם ההליכה למרפאה, לחזור, לארגן, ללכת לסופר ולחזור, לשחק עם הילדים. כל מה שנראה היה לי בתחילת היום בלתי אפשר ועם עוד התעסקות ולחץ שלא היו בלו"ז. ואז התאפסתי. הבנתי שזמן תמיד יש. פשוט צריך לדעת להתנהל בו. וצריך לדעת מתי לוותר על הדברים המיותרים, על ההתעקשות של "איך דברים צריכים להיעשות", להבין מה באמת חשוב ואיפה כדאי לוותר בעיקר כדי להוריד לחץ ושיהיה יותר נוח לי ולמי שסביבי.

סיימנו את היום הזה מותשים אבל שמחים בחלקנו. אמנם יאיר עם אף נפוח וזה צובט עמוק בלב. אבל זה איפס אותי והחזיר אותי לפרופורציה שלפתע גיליתי שאבדה לי.

חנוכה שמח והרבה בריאות.