מתן

המכונה גם מתן דניאל פריימן. נולד בדיוק לפני שנה ב-26.1.22 ביום סוער ומושלג.

השם השני שלו – דניאל- היה ידוע, עשינו 2 סבא/סבתא במכה אחת הרי שזה השם של אבא של אייל והשם השני של אמא שלי. אבל לשם הראשון היתה התלבטות קשה בין יובל למתן. נסענו לברית כשאייל מחזיק שתי דברי תורה, אחד על יובל ואחד על מתן. שניהם היו מאוד טובים והתחברו יפה, אז בדרך החלטנו – יובל. והנה ברגע ההכרעה לא הרגשתי הקלה, אלא להיפך. מכירים את זה שמחליטים משהו ואז ההחלטה לא עושה לנו טוב? כך היה ודקה לפני תחילת הטקס אייל שואל נו?אז איך נקרא לו? ואז פרצתי בבכי שאני חושבת שזה צריך להיות מתן והמדהים הזה זרם איתי וכך למתנה הלא צפויה שלנו קראנו - מתן.

מה שהוא לא ידע, וגם אנחנו.. שבשנה הראשונה לחייו הוא יגיע ל- 4 מדינות שונות, עשרות ערים ועיירות ויעשה אלפי קילומטרים בעולם. בהתחלה הוא לא זרם עם הקילומטרים, לפחות באוטו. וואי כמה עצרנו בצד הדרך באירלנד, וגם בצרפת. להפתעתנו הטובה, בספרד המצב השתפר והצלחנו לצלוח 4 שעות נסיעה ביום אחד בלי יותר מידי דרמה מצידו אבל הרבה דרמה מצידי -שירים, תיאטרון בובות, איפה מתן- קוקו וכיוצא באלה.

זה ברור שלא יהיו לו זיכרונות מכל החוויה הזאת, אבל אני מתנחמת מזה שאולי התת מודע שלו כן יזכור ושהשנה הראשונה לחייו, בחיק משפחתו ואחיו (24\7) יתנו לו ביטחון, כושר הסתגלות, שמחה, אומץ ואולי נפש חופשיה 😊

כשאני חושבת על זה, גם אני בשנה הראשונה לחיי יצאתי למסע. ההורים שלי החליטו לחזור לצרפת אחרי שנולדתי והיינו כמה חודשים בארה"ב ובאנגליה. עד היום אני שומעת על ביקורים אצל הרבי מלובביץ' בניו יורק, ועל הצעדים ראשונים שלי באנגליה ותמיד אהבתי את הסיפורים האלה למרות שאין זיכרונות ממש.

מתן, כמו ילד שלישי טוב, התרגל די יפה לקצב המוזר שבו אנחנו חיים. וזה לא מוריד לו פירור מהאישיות שהוא פיתח בשנה הזו. הוא נוכח ומביע דיעה. הוא צוחק ומצחיק בכוונה. הוא מוחא כפיים וקורה לאלקסה (מכירים אותה? זאת סירי של אמאזון) "אאקסהההה" שתתחיל לנגן משהו. לא נעים אבל האמת היא שזו המילה הראשונה שלו. לא אבא, לא אמא, אלקסה.

ועוד כמו ילד שלישי טוב, הוא מנסה להדביק את הפער עם האחים שלו. גם הוא צריך מכוניות להסיע במסלול, גם הוא רוצה להחזיק כפית, מזלג וסכין. וגם הוא רוצה ללכת על 2 וכך בגיל 11 חודשים בעיירה נידחת בספרד, מתן הלך את צעדיו הראשונים.

אני יכולה לדבר בשם עצמי אבל מאמינה שזה נכון גם לאייל שהתחלק איתי בחופשת לידה – חצי חצי (את החצי הראשון אני עשיתי בארץ והחצי בחו"ל זה לגמרי הוא) - זכיתי במתנה גדולה לראות את השנה הראשונה של הבן שלי- במלואה. זכיתי לשבת איתו לארוחת בוקר, צהריים וערב, לחבק אותו בין 2 פגישות, לעשות לו מפגש בוקר מידי פעם, ובעיקר להרגיש אותו לאורך היום, השבוע, החודש והשנה.

מאחלת למתני האהוב שלנו, את המזל ואת הטוב הכי גדול שאפשר לבקש. תמשיך להיות. אתה עושה את זה מצוין.