123 ימים

רציתי לכתוב לכם על פריז ומה עושים בה גם בקור העז, אבל לרגע סקרן אותי כמה ימים אנחנו כבר במסע ויצא לי 123 ימים. וזה היכה בי שזה כבר חתיכת מספר.

זה טיפה יותר משליש של שנה שלמה. אלה מאה עשרים ושלושה ימים שאנחנו ביחד כל הזמן, יום וליל, ברציפות. העובדה הזו מעוררת בי רגשות שונים כל כך (בו זמנית!) שנהיתה לי סחרחורת.

מסתבר שיש הרבה משפחות שעושות מסע. למי שמעניין אותו יש קבוצה מדהימה בשם "עולם ומלואו" ומי ששוקל כזה דבר, קודם כל כנסו לקבוצה הזו, תמצאו שם הכל (גם את הקשיים והשבירות) ואם לא אז שואלים ויש אנשים זהב.

רואים שם המון ורציות של מסע. עם ילדים ובלי, למזרח, למערב, עובדים תוך כדי או שרק מטיילים, עם מסגרות לילדים או בלי, עם קרוואן או נסטינג, ממש כל מיני. ואני חושבת איפה אנחנו בתוך כל זה? והאם זה הכי טוב לנו.

אני כבר כמה שבועות מרגישה קוצר נשימה, כאילו משהו לוחץ לי על החזה וחייבת לקחת נשימה עמוקה כדי שיהיה לי אויר. לקח לי זמן לזהות את זה ולהבין שזה מתמשך. אוף. למה זה? אני בלב פריז. מנשנשת את הילדים שלי, הולכת לירקן ובדרך מגדל האייפל מנצנץ לו. למה זה שקשה לי לנשום?

חשבתי על הדברים שאני ואייל עושים בימים ואז נפל לי האסימון.

דבר ראשון הממסד הזה שנקרא מערכת החינוך, נמצא על הכתפיים שלי ושל אייל. אנחנו המחנכת, המורה לתנ"ך, מורשת, חשבון, עברית, צרפתית, וספורט, אנחנו ועדת תרבות, ועדת קישוט, ועדת חברה. אנחנו השרת, המנהל, והשומר בהפסקה.

דבר שני, אנחנו ההורים. אלה שמשגיחים על שיעורי הבית, אלה שמאכילים, שמנקים, שמחנכים, שמחבקים, שמנחמים, שמקלחים, שמרדימים ולא רק בין 5 אחרי צהריים ל8 בערב, אלא מ7 בבוקר עד 9 בלילה.

דבר שלישי, אנחנו מנהלים את משק הבית. מנקים, מסדרים, עושים כביסה, ספונג'ה, שירותים, מטבח וכל זה בהכפלות של 5-10 ביום.

דבר רביעי, אני עובדת במשרה מלאה. מנהלת מחלקה של 8 אנשים מדהימים אבל שדורשים זמן, שדורשים הדרכה ותשובות. מנהלת 130 לקוחות וכ-2000 משתמשים.

וכל זה עוד לפני שהתחלנו לטייל. לפני שהתחלנו לתכנן לאן ניסע, איפה נישן, מה נבקר.

כל זה עוד לפני שהתחלנו לטפל בקניית הבית שלנו בצופים. כן, מצאנו בית בשלט רחוק וקנינו אותו.

כל זה עוד לפני שטיפלנו במכירת הבית שלנו בכפ"ס לטובת הקניה של הבית בצופים. גם בשלט רחוק. (מי שמעוניין בדירה להשקעה בכפר סבא והוא מהיר החלטה מוזמן לדבר איתי)

וכל זה עם לילות קצרים ולא רצופים.

קיצר, גם לכם נגמר האויר מלקרוא את כל זה????

עד כמה שזה מדהים המסע הזה, וכמה הרווחנו מההחלטה הזו, נגמר לי האויר.

אוקיי אז צריך להוריד. אבל מה?

אחרי כמה לילות של מחשבה, החלטתי שצריך להתחיל מהעבודה. החלטתי לותר על תפקידי כמנהלת מחלקה ופיניתי את מקומי לחברתי הטובה דנה- שברכה תבוא על ראשה שהסכימה לתפקיד.

כן. החלטתי לרדת ברמת הניהול ואני כבר לא עומדת בראש המחלקה שבניתי בשתי ידי ב-8 שנים האחרונות אבל היי, זה או זה או לנשום אז בחרתי בלנשום.

זה עבד למשך כמה ימים אבל אז המשקל בחזה חזר. אז עכשיו אני פונה אליכם. אולי יש לכם רעיונות איך להעלים את התחושה המעיקה הזו?

שבת שלום חברים. וכמה תמונות מהימים האחרונים